עברו מספר ימים מאז שחזרתי מפולין.
אני כבר שנים מדריכת משלחות נוער במסע.
והחלק הכי קשה במסע כזה הוא לאו דווקא המראות, הנסיעות או המרחק מהבית (בכל זאת יש בבית 3 בנות קטנות), אלא הרגע שאחרי.
ואז זה הכה בי, ההבנה שאני בעצם מרי פופינס.
טוב, לא בדיוק זו עם המטריה ששרה שירים וקופצת לתוך ציורים.
אלא זו שמגיעה לזמן מאוד מוגבל וכשהמשימה שלה הושלמה נעלמת ליעד הבא.
וההבנה הזו שמגיעה ברגע שאחרי, זה החלק הקשה במסע.
כי במשך שבוע אני עומלת על ליצור להם הבנות ותובנות שמעבר לזמן, למגדר ולדת. בשלוב עם שבירת תבניות, יציאה מהמקום הנוח ויצירת אינטימיות קבוצתית שמאפשרת לתהליך להתקיים.
וכשמגיע סוף המסע, נפרדים בחיבוקים ונשיקות ובמחשבה שאולי עוד נפגש. וכמו שנכנסתי לחייהם והם לשלי, כך נפרדנו ונשאר חלל.
ובמהלך הסופ"ש נופל לידיי הספר של נועם חורב- טיוטה של אושר ונפתח בדיוק בעמוד הנכון, הָאֲנָשִׁים הַזְּמַנִּיִּים.
ותוך כדי שאני שואלת את עצמי מה תפקידי במפגש הזמני עם הנוער,
אז נעם חורב עונה לי מתוך דפי הספר, שאנשים כמוני (וכמו מרי פופינס) מגיעים בדיוק ברגע שצריכים אותם, להעביר שיעור, ללמוד משהו על עצמנו, להראות דברים אחרת ואולי לשנות נקודת מבט- וברגע מסויים עוזבים.
ואני קצת מקווה שאם להיות אדם זמני אז לפחות שבדפי ההיסטוריה של אותם מפגשים חינוכיים, אני אזכה ל"פרק שלם, עמוק ומהותי"
ומצד שני… אין לדעת.
