לפני שנים נחשפתי לסיפור על ילדה בת שבע שלא יכולה לשבת בבית הספר.
היא כל הזמן קמה, זזה, הפריעה ומחשבותיה לרוב נדדו בזמן שיעורים.
המורים שלה היו לרוב מענישים אותה, נוזפים בה, ועל הפעמים המועטות שכן הקשיבה, היו מתגמלים אותה.
אך לרוב זה לא עזר, אותה ילדה פשוט לא הצליחה לשבת ולהישאר קשובה.
כשהילדה הייתה מסיימת את יום הלימודים וחוזרת לביתה, גם אימה הייתה כועסת ומענישה אותה על הציונים הנמוכים שקיבלה.
יום אחד זימנו את אימה של הילדה לבית הספר.
האם ישבה מול המורים כשפניה עצובות, כמי שממתינה לחדשות רעות.
חלק מהמורים דיברו על מחלה או סוג של הפרעה, אולי זו היפראקטיביות או דבר אחר שיש למתנו עם תרופות.
במהלך השיחה נכנסה מורה ותיקה שמכירה את הילדה הקטנה.
היא ביקשה מכל המבוגרים, האם והמורים לצאת לחדר סמוך שממנו עדיין יהיה ניתן לראות את הילדה.
לילדה נאמר שהם יוצאים לדבר ומיד ישובו ובזמן הזה השאירו דולק בפינת החדר רדיו ישן עם מוזיקה.
כשהילדה נשארה לבדה בחדר היא קמה, והתחילה לנוע למעלה ולמטה ולרדוף אחרי המוזיקה באוויר.
המורה חייכה ואז אמרה:
"רואה? הילדה לא חולה, הילדה רקדנית!"
באותה נשימה המליצה לאם לקחת אותה לשיעור ריקודים ולשאר המורים המליצה לתת לה לרקוד מדי פעם.
כשחזרה הילדה משיעור הריקוד הראשון שלה, אמרה לאימה:
"כולם כמוני, אף אחד לא יכול לשבת שם!"
הילדה גדלה ובשנת 1981, לאחר קריירה של רקדנית, פתחה אקדמיה למחול משלה וקיבלה הכרה בינלאומית באמנות שלה, אותה ילדה הינה ג'יליאן לין שבין היתר הייתה גם לכוריאוגרפית המחזמר "קאטס" ו"פאנטום האופרה".
והנה עוד שנה מסתיימת וישר מתחילה חדשה ועימה שלל ברכות ואיחולים.
הפעם נאחל שכל הילדים "השונים" ימצאו מבוגרים שיכולים לראות ולזהות בהם את הייחודיות שלהם,
לתת להם קול על מי שהם ולא על מה שחסר בהם.
ולנו אנשי החינוך נאחל שנדע לצאת מהקופסא, להתאים תבנית לאדם ולא אדם לתבנית.
לעודד נוער למגוון, עשיר ידע , חוקר, סקרן, אוהב אדם , רגיש ויוצר מציאות.
וכפי שקן רובינסון אמר :"חינוך איננו מערכת מכנית, שניתן לכוון לנקודה אופטימלית של תפקוד. זהו מקצוע שעוסק בבני אדם, ושצריך להתחשב באופי האנושי המורכב."
שתיהיה לנו שנה של התחדשות אמיתית❤️
